מטרתי במאמר זה היא לשפוך אור חדש על סוגיית הלימוד של המדעים במערכת החינוך הקראית המסורתית. לשם כך, אבחן את מקומו של חיבור מדעי עברי, ׳רוח חן׳, במסגרת הוראת המדעים בשלוש סביבות תרבותיות קראיות: ביזנטיון במאות השלוש עשרה – השש עשרה, מזרח אירופה וחצי האי קרים במאות השש עשרה – השמונה עשרה, וקהילות קרים בשליש השני של המאה התשע עשרה. בדיוני אבקש להראות כי במערכת החינוך הקראית באזורים ובתקופות אלה נהגה מסורת של קריאה ב׳רוח חן׳ כחלק מן ההוראה של המדעים. ראשיתה של מסורת זו במרכז הקראי הביזנטי. למדנים קראיים שפעלו במרכז זה במאות החמש עשרה והשש עשרה, לימדו מדעים, בפרט כהכנה לעיון בחיבורים בהגות פילוסופית-דתית, ובחרו לאמץ את ׳רוח חן׳ כספר לימוד. הקראים במזרח אירופה ובקרים המשיכו ללמד חיבורים אשר חייבו אותם להקנות לתלמידיהם לפחות ידע בסיסי במדעים. ׳רוח חן׳ שימש עבורם ככלי מרכזי, ולעיתים בלעדי, למימושו של יעד פדגוגי זה, בייחוד בכל הנוגע להוראת מדעי הטבע. להוראה של יסודות הלוגיקה נסתייעו לעיתים גם ב׳מלות ההגיון׳ המיוחס לרמב״ם, או בחיבורים אחרים במלאכת ההגיון. גישות ושיטות אלו בהוראת המדעים, ובכללן השימוש ב׳רוח חן׳, התמידו במערכת החינוך המסורתית בקהילות הקראיות שבקרים לפחות עד לשליש השני של המאה התשע עשרה.

בשנת 1668 נדפס בלונדון ספרו של המלומד האנגלי ג׳ון וילקינס (John Wilkins, 1614–1672) :‘An Essay towards a Real Character, and a Philosophical Language’. וילקינס היה כומר אנגליקני מתון, פילוסוף נטורלי, וגם ממיסדי ה‘Royal Society of London’ – החברה המלכותית שהיתה לאבן דרך בהתפתחות המדעית של אירופה. בספרו הציג וילקינס כמה מסרים רדיקליים. אחד מהם היה יצירתה של שפת כתיבה חדשה, אוניברסלית, שתחליף את הלטינית 1672–1614 ,הישנה של הכנסיה הקתולית, ותשמש מצע קשר למלומדים ומבקשי אמת מכל העולם. מגמה דומה התבטאה במשאלה נוספת, דמיונית לא פחות המלומד האנגלי ביקש להחיל על העולם כולו יחידת מדידת אורך אחת ויחידה, שתחושב באופן רציונאלי ובסולם עשרוני. מאז התפרקות האימפריה הרומית, לכל הפחות, היתה אירופה נתונה בתוהו ובוהו של מידות אורך משקל ונפח. בתוך יחידה מדינית אחת כצרפת או אנגליה יכלו לשמש בו זמנית במקביל מאות מידות שונות. יחידות מידה (שפעמים רבות נשאו שמות זהים) נשמרו במקומות שונים בצורות שונות לגמרי. קביעת יחידות המידה היתה לכלי שרת גם בידי שליטים מקומיים – אלה, כמובן, ביקשו לסמן בעזרתן את מרחב סמכותם, וגם אלה, כידוע, רבו מספור.

ומי יתן והיה לבב אנשי גדולי הדור שיש בידם למחות לגעור בם, עד שיאמרו הנוסח שהוא ישן נושן בדפוס, ולא חדשים מקרוב באו, לא שערום אבותיכם. ובודאי מי שהוא מוחה וגוער בם ראוי לו לבא במחיצת הקלירי ורבי שמעון הגדול זלה"ה, ועם אותם שיסדו התפלות דהיינו אנשי כנסת הגדולה. 'וגם הקולות יחדלון', ויקחו להם כוונה נכונה בסודי התפילות כמו שראוי להיות