Skip to main content Accessibility help
×
Home

אינוס נשים נשואות: עיון בספרות ההלכה בעקבות שו"ת "ממעמקים"

  • רונית עיר-שי (a1)

Extract

על פי ההלכה, אישה נשואה שקיימה יחסי מין עם גבר אחר ("זינתה תחת בעלה") אסורה על בעלה, אלא אם יחסים אלה היו בכפייה, דהיינו האישה נאנסה בידי הבועל. יחד עם זאת, השאלה כיצד יוגדר אונס בגינו תותר אישה לבעלה ומהן הנסיבות בהן יוכר המעשה המיני כאונס נתונה למחלוקות עמוקות.

  • View HTML
    • Send article to Kindle

      To send this article to your Kindle, first ensure no-reply@cambridge.org is added to your Approved Personal Document E-mail List under your Personal Document Settings on the Manage Your Content and Devices page of your Amazon account. Then enter the ‘name’ part of your Kindle email address below. Find out more about sending to your Kindle. Find out more about sending to your Kindle.

      Note you can select to send to either the @free.kindle.com or @kindle.com variations. ‘@free.kindle.com’ emails are free but can only be sent to your device when it is connected to wi-fi. ‘@kindle.com’ emails can be delivered even when you are not connected to wi-fi, but note that service fees apply.

      Find out more about the Kindle Personal Document Service.

      אינוס נשים נשואות: עיון בספרות ההלכה בעקבות שו"ת "ממעמקים"
      Available formats
      ×

      Send article to Dropbox

      To send this article to your Dropbox account, please select one or more formats and confirm that you agree to abide by our usage policies. If this is the first time you use this feature, you will be asked to authorise Cambridge Core to connect with your <service> account. Find out more about sending content to Dropbox.

      אינוס נשים נשואות: עיון בספרות ההלכה בעקבות שו"ת "ממעמקים"
      Available formats
      ×

      Send article to Google Drive

      To send this article to your Google Drive account, please select one or more formats and confirm that you agree to abide by our usage policies. If this is the first time you use this feature, you will be asked to authorise Cambridge Core to connect with your <service> account. Find out more about sending content to Google Drive.

      אינוס נשים נשואות: עיון בספרות ההלכה בעקבות שו"ת "ממעמקים"
      Available formats
      ×

Copyright

Corresponding author

References

Hide All

אני מבקשת להודות למכון הדסה לחקר האישה ביהדות שבאוניברסיטת ברנדייס— Hadassah Brandeis Institute—על מענק המחקר אשר אפשר את כתיבתו של מאמר זה. כמו כן אני מבקשת להודות לבני פורת, על הערותיו החשובות וכן למערכת כתב העת ולשופטים האנונימיים אשר הערותיהם סייעו לי מאוד לחדד ולהעמיק את תובנותיי. תודה מיוחדת לחבריי במכון הרטמן בירושלים על הדיונים בקבוצת המחקר שעסקה בענייני גוף שונים במחשבת חז"ל, אשר זרעו את הניצנים הראשונים שהובילו למחקר זה: יוסק'ה אחיטוב ז"ל, אריאל פיקאר, צבי זהר, נעם ציון, יאיר אלדן, יקיר אנגלנדר, ואביטל דוידוביץ'-אשד.

1. ראו בעיקר: MacKinnon, Catharine A., “Rape—On Coercion and Consent,” in Toward a Feminist Theory of the State (Cambridge: Harvard University Press, 1989), 171–83; Coughlin, Anne M., “Sex and Guilt,” Virginia Law Review 84 (1998): 146 ; Chamallas, Martha, Introduction to Feminist Legal Theory (Gaithersburg, MD: Aspen Law & Business, 1999), 222–36; Estrich, Susan, Real Rape: How the Legal System Victimizes Women Who Say No (Cambridge: Harvard University Press, 1987); Brownmiller, Susan, Against Our Will: Men, Women, and Rape (New York: Simon and Schuster, 1975).

גם במשפט הישראלי עסקו בכך בהרחבה. ראו בעיקר: אורית קמיר, "יש סקס אחר—הביאוהו לכאן: עבירת האינוס בין הדרת כבוד (honor), שוויון, וכבודו הסגולי של האדם (dignity), והצעה לחקיקה חדשה ברוח ערך כבוד האדם," משפט וממשל ז (2005): 669–766, וכן אילת שחר, "מיניותו של החוק—השיח המשפטי בנושא האונס," עיוני משפט יח (1993): 159; לבנת יובל, "אונס, שתיקה, גבר, אישה—על יסוד אי ההסכמה באונס," פלילים ו (1997): 187–233.

2. לדיון ראשוני וכללי בשאלת ההסכמה באונס (מיני) במשפט העברי ראו Miller, Beth C., “A Comparison of American and Jewish Legal Views on Rape,” Columbia Journal of Gender and Law 5, no. 2 (1995–96): 182215 ; Porat, Benny, “Lethal Self-Defense against a Rapist and the Challenge of Proportionality: Jewish Law Perspective,” Columbia Journal of Gender and Law 26, no. 1 (2013): 123–81; ;יעקב שפירא, "אשת כהן שנאנסה ושמירת הזוגיות–הלכה וקולנוע," משפחה במשפט א (תשס"ז): 303–331; רונית עיר-שי, "אינוס נשים פנויות—בין חז"ל לרמב"ם," שנתון המשפט העברי כח (תשע"ה–תשע"ו): 171–202; ארי יצחק שבט, "גילוי עריות למען בטחון המדינה," תחומין ל (תש"ע): 68–81.

3. הרב אפרים אשרי, ספר שאלות ותשובות ממעמקים, חלק א, סימן כז (ניו יורק: מודרן לינוטייפ, תשי"ט), קנא–קנו.

4. האינטואיציה הזו מובעת היטב בהערתה של לבנקרון למונח "בתי בושת בזמן מלחמה": "מקומות אלו זכו לכינוי בתי בושת בפי החיילים, אך למותר לציין כי בעבור הנשים מדובר היה באונס. הגדרתם של מחנות אונס אלו כבתי בושת אין בה ולו שמץ של הסכמה עם המונח, אלא תיאורו מבעד לעיני צבא הכובש." נעמי לבנקרון, "העלמות והמוות: 'זנות', אונס ועבדות מינית במלחמת העולם השנייה," תיאוריה וביקורת 32 (2008): 17 ה. 2.

5. לדיון היסטורי ראשוני בשאלה זו ראו: מרב שניצר, "כפיית יחסי מין על נשים בקהילות אשכנז (גרמניה וצפון צרפת) במאות ה 12–13: דיון במקורות ההלכתיים והפרשניים של התקופה" (עבודת דוקטורט, אוניברסיטת תל אביב, 2011); Furst, Rachel, “Captivity, Conversion, and Communal Identity: Sexual Angst and Religious Crisis in Frankfurt, 1241,” Jewish History 22 (2008): 179221 .

6. אריסטו, אתיקה ניקומאכית, תרגם י. ליבס, ספר ג, פרק א (תל אביב: שוקן, תשמ"ה), 57–58.

7. בבלי, עבודה זרה נד, א.

8. בבלי, בבא בתרא מז, ב.

9. לטענת פורת, אמירה זו של רב הונא העניקה תוקף להתרצות של המוכר, רק אם באה מחמת כפייה אך לא למכר המלוּוה בהתנגדות גלויה. ראו בנימין פורת, "החוזה הכפוי ועקרון הצדק החוזי—עיון משפטי פילוסופי בסוגיית תליוהו וזבין," דיני ישראל כב (תשס"ג): 49–110.

10. פורת, "החוזה הכפול ועקרון הצדק החוזי," 84. כך נפסק גם בשולחן ערוך, חושן משפט רה, א.

11. אשר גולאק, יסודי המשפט העברי (א–ב) (תל אביב: דביר, תשכ"ז), 56–62. עוד על גמירת דעת ראו שלום אלבק, דיני הממונות בתלמוד (תל אביב: דביר, תשל"ו), 129–143; סיני דויטש, "גמירת דעת והכוונה ליצור יחסים משפטיים בדיני חוזים במשפט העברי, האנגלי והישראלי," שנתון המשפט העברי ו–ז (תשל"ט–תש"ם): 71–104.

12. אליהו בן זמרה, "גדרי אונס בידי אדם: 'אונסא דאחריני,'" סיני פז, מס' ה–ו (תש"מ): רלט–רמ. הדגשה במקור.

13. פורת, "החוזה הכפוי ועקרון הצדק החוזי," 87–91.

14. אשרי, שו"ת ממעמקים, קנא–קנו. השו"ת נכתב על ידי הרב אפרים אשרי (נולד בקובנה שבליטא, 1914, ונפטר בשנת 2003 בניו יורק). הרב אשרי שימש בפועל כרב של גטו קובנה בזמן השואה ורבות מן התשובות המכונסות בספר דנות בסיטואציות ייחודיות שעלו בתקופה קשה זו. לאחר שניצל היגר לאוסטריה, משם לרומא (שם כיהן כראש ישיבת מאור הגולה) ולבסוף לארצות הברית. רבותיו היו הרב נתן צבי פינקל והרב אברהם דוב כהנא שפירא.

15. יעקב בלידשטיין, "מעמדן האישי של נשים שבויות ומשומדות בהלכה של ימי הביניים," שנתון המשפט העברי ג–ד (תשל"ו–תשל"ז): 35–116.

16. אשרי, שו"ת ממעמקים, קנא.

17. על כך ראו בהרחבה במאמרה של לבנקרון, "העלמות והמוות." אסתר דרור מציינת כי הנראטיב הישראלי, כמו גם המחקר ההיסטורי עד לאחרונה, שלל לחלוטין את הרעיון שנשים יהודיות נלקחו לבתי בושת בזמן השואה, ולו רק משום שחוק הגנת הדם הארי אסר זאת. יחד עם זאת, החל משנות התשעים, תופעת בתי הבושת שהקימו הגרמנים במחנות הריכוז החלה להיחקר (בעיקר על ידי החוקרת הגרמנייה כריסטה פאול). ראו אסתר דרור, "איך קרה ששרדת? היבטים מיניים בסיפוריהן של ניצולות שואה" (עבודת דוקטורט, אוניברסיטת חיפה, 2011). שאלת האיסור על קיום יחסי מין בשל "טוהר הגזע" רלבנטית לעניינינו משום שמספר תשובות הלכתיות שביקשו להתיר נשים לבעליהן הכוהנים השתמשו בנימוק של חוקי הגזע האוסרים מגע מיני בין גרמנים לנשים יהודיות בכדי להתירן. ראו הרב מרדכי יעקב ברייש, שו"ת חלקת יעקב, אהע, מ; הרב יצחק יעקב וייס, שו"ת מנחת יצחק חא, פז, ב. בניגוד לתשובות אלה ההנחה הברורה של הרב אשרי, הנסמכת כמובן על עדויות, היא שנשים יהודיות נאנסו למרות חוקי הגזע ולכן הדרך להתירן אינה יכולה להסתמך על חוקים אלה.

18. אשרי, שו"ת ממעמקים, קנא.

19. לגבי ההבחנה בין "העיר" ל"שדה" והשינויים שעברה במהלך הזמן ראו גרשון מלבר, "עבירת האינוס ועבירות מיניות אחרות במשפט העברי ובמשפט האנגלי" (עבודת דוקטורט, האוניברסיטה העברית, 1960), 72–73.

20. קוואשימה עמד על כך שרכיב ההסכמה אינו מעלה ואינו מוריד משום שהעבירה היא כלפי הגבר וכלל לא כלפי הנערה. ראו: Kawashima, Robert. “Could a Woman Say “No” in Biblical Israel? On the Genealogy of Legal Status in Biblical Law and Literature,” AJS Review 35, no. 1 (2011): 122 . .גרינברג סבור שניאוף הוא חטא גם כלפי האל ולא רק כלפי הבעל ויש לכך דוגמאות רבות: האל מונע מאבימלך לחטוא עם שרה משום שזהו חטא כלפיו (בראשית כ:ו), יוסף נמנע מלחטוא עם אשת פוטיפר בשל אותה סיבה: "וחטאתי לאלוהים" (בראשית לט:ט) ועוד. ראו: Greenberg, Moshe, “Some Postulates of Biblical Criminal Law,” in Yehezkel Kaufmann Jubilee Volume, ed. Haran, Menahem (Jerusalem: Magnes, 1960), 528 .

21. המדרש כבר עומד על כך כאשר הוא מדייק שבדברי התורה: "ולנערה לא תעשה דבר" אנו יכולים לשמוע את הדיו של המנהג המניח כי בכל מקרה הייתה אמורה להיענש: "ולנערה לא תעשה דבר, מלמד שפטרה הכתוב מן המיתה." ראו ספרי דברים, פרשת כי תצא, פיסקא רמג, אות כו (מהדורת פינקלשטיין). בבבל, אישה נשואה שנאנסה נכבלה ונזרקה לנהר יחד עם האנס ללא התחשבות בנסיבות המקרה (ראו: Brownmiller, Against Our Will, 19–20). במובן זה מתקן החוק המקראי את העוול הכפול שנעשה לנערה מאורשה שנאנסה.

אהרון שמש הסב את תשומת ליבי לכך שדין הסקילה לבועל נערה מאורסה מובחן מן הדין שנאמר לפניו "כי ימצא איש שכב עם אשה בעלת בעל ומתו גם שניהם האיש השכב עם האשה והאשה ובערת הרע מישראל" (דברים כב:כב). בעוד לגבי השוכב עם אשה בעולת בעל נאמר רק שדינם מיתה אך לא פורש במה מיתתם, דינו של השוכב עם נערה מאורסה הוא בסקילה. חז"ל הבינו שדינו של בועל ארוסה חמור מבועל אשת איש והאחרון נידון לפי השיטה הרווחת בחנק, שהיא מיתה קלה ממיתת סקילה. ההסבר לכך נעוץ בעובדה כי נערה מאורסה עודנה בתולה ולכן העונש חמור יותר. ראו אהרון שמש, "בתולות ובתוליהן בספרות התנאית" (לא פורסם).

22. ספרי דברים, פרשת כי תצא, פיסקא רמג, אות כז (מהדורת פינקלשטיין).

23. רמב"ן, פירוש על התורה, דברים כב:כג, מקראות גדולות מאורות (ירושלים: ז. ברמן, 1995).

24. ר' יצחק אברבנאל, פירוש על התורה, דברים כב:כג (ירושלים: בני ארבאל, 1964), ריא.

25. רמב"ם, משנה תורה, הלכות נערה בתולה, פרק א הלכה ב (ירושלים: שבתי פרנקל, תשס"ו).

26. ר' אברהם בן דוד מפושקירה, השגות הראב"ד על הרמב"ם, הלכות נערה בתולה, פרק א הלכה ב.

27. ראו למשל ר' יוסף קארו, "כסף משנה," על משנה תורה, הלכות נערה בתולה, פ"א הלכה ב, ד"ה "כל הנבעלת." לגבי ההבחנה בין "העיר" ל"שדה" והשינויים שעברה במהלך הזמן ראו: מלבר, "עבירת האינוס," 72–74.

28. ר' יואל סירקיס, "בית חדש," על טור אבן העזר, סימן קעז (ירושלים: ח. וגשל, 1990).

29. אשרי, שו"ת ממעמקים, קנב.

30. המחקר ההיסטורי דווקא מצביע על כך שבתי הבושת הוקמו במחנות ריכוז שהיו לרוב מחוץ לערים. ראו דרור, "איך קרה ששרדת."

31. אשרי, שו"ת ממעמקים, קנג.

32. משנה כתובות ד:ח.

33. משנה כתובות ב:ט.

34. רש"י לכתובות כו, ב, מפרש שהכוונה היא שנידונה למוות.

35. בבלי, כתובות נא, ב.

36. במובן מסוים מזכירה עמדתו את קביעת הרמב"ם "מכין אותו עד שיאמר רוצה אני." על פי עמדה זו, ה"אנס" יודע יותר טוב מהאדם מה רצונו הפנימי, האמיתי, ולפיכך הכפייה אינה מוחלטת משום שרצון האדם, אמנם במקרה זה רצונו הלא-מודע, נוטל חלק במעשה ולכן אין לראותו כאנוס במובן החמור של המילה. יחד עם זאת, הרמב"ם מתייחס לבעייתיות לפיה לכאורה רצון שהובע תחת כפיה עשוי שלא להיות לגיטימי מבחינה משפטית. בדבריו משתמעת עמדה עקרונית דומה הסוברת שהכפייה במקרים מסוימים מגלה את רצונו האמיתי של האדם ולכן אינה קרויה אונס במובן המלא של המילה: "מי שהדין נותן שכופין אותו לגרש את אשתו ולא רצה לגרש. בית דין של ישראל בכל מקום ובכל זמן מכין אותו עד שיאמר רוצה אני ויכתוב הגט והוא גט כשר … ולמה לא בטל גט זה שהרי הוא אנוס בין ביד גוים בין ביד ישראל. שאין אומרין אנוס אלא למי שנלחץ ונדחק לעשות דבר שאינו מחוייב מן התורה לעשותו … אלא הוא אנס עצמו בדעתו הרעה: לפיכך זה שאינו רוצה לגרש מאחר שהוא רוצה להיות מישראל רוצה הוא לעשות כל המצות ולהתרחק מן העבירות ויצרו הוא שתקפו וכיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר רוצה אני כבר גרש לרצונו …" (משנה תורה, הלכות גירושין, פרק ב הלכה כ, הדגשה אינה במקור).

בלידשטיין מציין כי ניתן לעמוד על מקורות נוספים המשווים אשת ישראל לכהן ואוסרים אותה לבעלה אף אם נאנסה. ראו בלידשטיין, "מעמדן האישי של נשים שבויות," 43–44 ובעיקר שם בה"ש 22. למקורות נוספים המעידים על הלכה קדומה לפיה גם אשת ישראל שנאנסה אסורה לבעלה ראו במאמרו של שפירא, "אשת כהן שנאנסה ושמירת הזוגיות," 308–310.

37. העמדה הזו הייתה נוכחת עד לפני כמה עשורים בחקיקה המערבית. בישראל למשל, המפנה המהותי בין התפיסה שסברה כי אי-התנגדות פירושה הסכמה לבין הדרישה למבע מפורש של הסכמה, חל בפסק הדין של השופט חשין בפרשת אונס שומרת. ראו: ע"פ מס' 5612/92, פ"ד מח 1, 302, 9.12.93. זהו למעשה המפנה בין עמדת אביו של שמואל לבין עמדת רבא כפי שניווכח להלן.

38. בבלי, כתובות נא, ב.

39. בבלי, כתובות נא, ב.

40. יש לשים לב לכך שרבא אומר "וסוף ברצון" לעומת אביו של שמואל שאומר: "וסופה ברצון." ייתכן ויש כאן הבדל משמעותי, שכן לפי רבא האישה הנאנסת לא מזוהה עם הרצון בניגוד ל"סופה ברצון" המשייך את הרצון אליה. הניתוק של הרצון מן האישה בדברי רבא עולה בקנה אחד עם הטענה של "יצר אלבשה."

רוזן-צבי סבור כי המונח "יצר אלבשה" מופיע בסוגיה כתוספת הסבר סתמאית לדברי רבא. בעוד דברי רבא ניתנים לפירוש בפשטות כטענה שכל מה שהתחיל באונס דיו כדי להגדיר את המעשה כולו כאונס, הרי שהסוגיה מציעה הסבר נוסף לפיו האישה הולבשה בכוח ביצר כך שרצונה הופך לאונס. לשיטת רוזן-צבי, היצר בהקשרו המיני מופיע בבירור ברובד הסתמאי, המאוחר יותר, בעוד שרבדים מוקדמים יותר לא דיברו על יצר בהקשרו המיני דווקא. ראו ישי רוזן-צבי, "האם לנשים יש יצר? אנתרופולוגיה, אתיקה ומגדר בספרות חז"ל," בתוך סמכות רוחנית – מאבקים על כוח תרבותי בהגות היהודית, בעריכת חיים קרייסל, בועז הוס ואורי ארליך (באר שבע: אוניברסיטת בן גוריון, תש"ע), 21–33. וכן: Rosen-Zvi, Ishay, “Sexualising the Evil Inclination: Rabbinic Yetzer and Modern Scholarship,” Journal of Jewish Studies 60, no. 2 .81264 :(2009)

41. הרעיון לפיו אי-הנאה ממעשה הביאה מהווה אינדיקציה לכך שאכן אירע אונס, מופיעה מאוחר יותר במחשבה הימי-ביניימית וייתכן שכך יש גם לפרש את עמדת אביו של שמואל, אך עמדתו של רבא אינה קושרת בין הדברים. ראו למשל תוספות יבמות, קג, א, ד"ה "והא קא מתהניא מעבירה" וכן תוספות נזיר, כג ב, ד"ה "והא מתהניא מעבירה."

42. בבלי, כתובות נא, ב.

43. למסקנה דומה מגיע נחום רקובר, "התגברות היצר כטענת אונס," תחומין יח (תשנ"ח): 197–209. אמנם הוא מדגיש כי במקרה זה טענת התגברות היצר אינה לכשעצמה כאונס אלא רק שהמעשה כולו החל כאונס ולכן אינה עומדת בפני עצמה. ואכן, כך פירשו רש"י והתוספות, אך אם האונס היה לפני הביאה ואילו בתחילתה כבר היה הדבר ברצון אין הדבר נחשב לאונס. ראו שם, עמ' 202.

44. רש"י, כתובות נא, ב, מסביר כי "הם יראים לעשות שלא כדין שמא יפסידו את ממונם."

45. בבלי, כתובות כו, ב.

46. בבלי, סנהדרין עד, א–ב.

47. בבלי, מגילה טו, א.

48. בבלי, מגילה, טו, ב.

49. בלידשטיין, "מעמדן האישי של נשים שבויות," 35–116.

50. רש"י, כתובות כו, ב. אמנם, בפירושו לכתובות רש"י אינו נוקט לשון "אשת ישראל" דווקא, אבל בפירושו לעבודה זרה כג, א, ד"ה "תדע," אומר רש"י "ובכתובות מוכח דאשת ישראל קאי," כפי שמציין בלידשטיין, "מעמדן האישי של נשים שבויות," 14 ה. 35.

51. תוספות, כתובות כו, ב.

52. הרא"ש מקבל את הבחנת התוספות ומפרש כמותם:" [דף כו, ב] מתני' האשה שנחבשה בידי עובדי כוכבים ע"י ממון מותרת לבעלה ע"י נפשות אסורה לבעלה. הא דקתני מותרת לבעלה מיירי אפילו באשת כהן דמשום הפסד ממונן נמנעין מלאונסה … על ידי נפשות אסורה לבעלה פירוש אפילו ישראל דחיישינן שמא מחמת פחד נפשה נתרצת להן למצוא חן בעיניהם" (רבנו אשר בן יחיאל [רא"ש] על בבלי כתובות, פרק ב סימן כט [ירושלים: עוז והדר, תשס"ו]).

בעקבות זאת מבהיר הרמ"א על דברי השו"ע: "ע"י נפשות אסורה לכהונה לפיכך אם היה בעלה כהן נאסרה עליו. הגה: וי"א דע"י נפשות אסורה אפילו לבעלה ישראל, דחיישינן שמא נתרצית להם כדי שלא יהרגוה (תוס' והרא"ש והטור והר"ן ובפסקי מהרא"י סימן צ"ב). (ר' יוסף קארו, שולחן ערוך אבן העזר, הלכות אישות, סימן ז סעיף יא [ירושלים: ח. וגשל, תשנ"ד]).

53. בלידשטיין, "מעמדן האישי של נשים שבויות," 35–116.

54. הביטוי "בשבויה הקילו" עשוי ללמד על כך שלמעשה הרף המוצב לגמירות דעת בדיני ממונות הוא הרף הקובע ויחד עם זאת במקרה שלפנינו מקילים מן הדרישה החמורה של "תליוהו וזבין" היות ויש הבדל מהותי בדבר טיבם של המעשים הנידונים.

55. ראו מרדכי לכתובות, רפו; כך גם בתוספות רי"ד לכתובות כו, ב; ר"ן, כתובות יא, א. המאירי מסכם זאת כך: "וגאוני ספרד, פירשו אסורה לבעלה כהן מחשש אונס, אבל לרצון ודאי כדי לאסרה לישראל אין חוששין, הא לבעלה כהן אסורה, והוא הדין לכל כהן משום זונה" (ר' מנחם המאירי, בית הבחירה על מסכת כתובות, דף כו, ב [ירושלים: תש"ן], 127)

56. ר' משה בן נחמן, חידושי הרמב"ן על מסכת כתובות כו, ב (זכרון יעקב: מרכז לחינוך תורני, תשנ"ג), קלח, ההדגשה אינה במקור.

57. "האשה שנחבשה ביד גוים על ידי ממון מותרת, על ידי נפשות אסורה לכהונה לפיכך אם היה בעלה כהן נאסרה עליו. במה דברים אמורים בזמן שיד ישראל תקיפה על הגוים והם יריאים מהם. אבל בזמן שיד הגוים תקיפה עלינו אפילו על ידי ממון כיון שנעשית ברשות הגוים נאסרה אלא אם כן העיד לה אחד כשבויה כמו שביארנו" (רמב"ם, משנה תורה, הלכות איסורי ביאה, פרק יח הלכה ל). סיכום עמדות הגאונים והספרדים אל מול האשכנזים מובא בבית יוסף על הטור, אבן העזר, סימן ז.

58. שולחן ערוך, אבן העזר הלכות אישות, סימן ז סעיף יא.

59. במקרה זה נערה מאורסה מפרנקפורט נשבתה בפרעות בשנת 1240 ולאחר שהצליחה להימלט משוביה הנוצריים לוירצבורג, מקום מושבו של ארוסה, ביקשה להמשיך בתהליכים לקראת הנישואים. הגבר (המאורס לה) סירב באומרו שהיא אסורה עליו מבחינה הלכתית, בשל התנהגותה המינית בשבי. ראו: Furst, “Captivity, Conversion, and Communal Identity,” 179–221.

60. Furst, “Captivity, Conversion, and Communal Identity,” 200–211.

61. יצחק בן משה מוינה, אור זרוע חלק א' - שאלות ותשובות, סימן תשמז (ז'יטומיר: תרכ"ו).

62. יצחק בן משה מוינה, אור זרוע חלק א' - שאלות ותשובות, סימן תשמז (ז'יטומיר: תרכ"ו).

63. יש לציין כי ככל שהרעיון שרצונה החופשי של האישה מוגבל למעשה האונס לכשעצמו ולא לנסיבות שיצרו אותו נשמע בעייתי, זו הייתה הסיטואציה החוקית ברבות מן המדינות המערביות המתקדמות עד לעשורים האחרונים. בישראל למשל עד לשנת 1988 לשון החוק דיברה על אונס כמצב בו: "הבועל אישה שלא כדין, נגד רצונה, תוך שימוש בכח" ואילו רק בשנה זו שונה הנוסח ל"עקב שימוש בכוח" (תיקון 22 לחוק העונשין, התשמ"ח - 1988), כלומר שייתכנו נסיבות רחבות יותר בגינן האישה נאלצה להסכים לבעילה ואף הן נחשבות כאונס לכל דבר. במובן זה, אם נבין את מסורת הפסיקה הספרדית בהתאם לאפשרות השנייה שהצעתי הרי שהיא עולה בקנה אחד עם אינטואיציות מתקדמות מאוד.

64. ראו למשל בעל "תרומת הדשן" הכותב ש"לא ידענא שום גאון דכתב בעניין אחר זולתי הרמב"ם, ואיך ייתכן למשבק כל הני ולמיסמך ארמב"ם לחודיה"? או המהרש"ל הכותב שהרמב"ן הוא היחידי המתיר אישה שנחבשה על ידי נפשות לבעלה ישראל "וחולקים עליו כל הגאונים האחרונים … כגון רש"י ורבנו תם …" (ר' שלמה לוריא, ים של שלמה לכתובות, פרק ב, מד, דף כח, ע"א [שצ'צ'ין: תרכ"א]) ולעומתם הרדב"ז (דוד בן זמרא, שו"ת הרדב"ז – חלק שישי, ב' אלפים שטז [ירושלים: תשל"ב], 81) שהורה שיש להעדיף את עמדת הגאונים במיוחד כשלדבריהם מסכימים הרמב"ן, רשב"א, ריטב"א, ור"ן. ר' משה אלשקר מסכם כי "אבל שבויה אשת ישראל … רוב הראשונים והאחרונים כתבו שמותרת לבעלה. וכן נהגו העולם ולא ראינו ולא שמענו מי שפקפק בדבר" (שו"ת מהר"ם אלשקר, תשובה צה [סדילקוב: 1834], 46).

65. בלידשטיין, "מעמדן האישי של נשים שבויות," 53.

66. ראו יחזקאל סג"ל לנדא, נודע ביהודה שאלות ותשובות מהדורה תנינא - אבן העזר סימן כא (ירושלים: א. בלום, תשנ"ח), לט–מ; נודע ביהודה, סימן יח, כז–ל; יעקב עטטלינגער, בנין ציון (אלטונה: תרכ"ח) סימן קנד, עמ' סה, ב – סו, ב; בן-ציון מאיר חי עזיאל, משפטי עזיאל שאלות ותשובות, כרך 2 (תל אביב: תרח"ץ) סימן כג, דעמ' נו–סה.

67. יוסף קולון, שאלות ותשובות מהרי"ק (וורשה: 1884), סימן קסז, 183.

68. לניתוח זה מסכים גם הבית שמואל: "ואם זינתה ברצון כדי להציל נפשות כעובדא אסתר לאחשורוש אסורה לבעלה כיון שביאה היה ברצון שם במהרי"ק … (ר' שמואל מפיורדא, בית שמואל [פיורדא: תנ"ד], עמ' קמ"ז סימן קעח ס"ק ד). החילוק בין הריצוי מחמת היראה על המעשה עצמו לבין הנסיבות הרחבות יותר מובע בצורה ברורה גם בפרשנותו של בעל ה"דברי נחמיה" (ר' נחמיה הלוי מדוברוונה) מן המאה ה−18: "אלא נראה דעיקר החילוק הוא כל שהמאנס עיקר תביעתו בעצם וראשונה הוא על הבעילה אלא שמפחדה שאם לאו יהרגנה אז נקרא אנוסה בבעילה. אבל כל שעיקרו לא בא כ"א [כי אם] להריגה. אלא שהיא מעצמה כדי להנצל מזה מתרצית לבעילה לא נקרא אנוסה בבעילה. וזהו החילוק באסתר … " (דברי נחמיה, שאלות ותשובות, או"ח [ווילנה: תרכ"ט], סימן לב, דף לח).

69. בבלי, מגילה טו, א–ב.

70. יעקב רישר, שבות יעקב–שאלות ותשובות חלק ב (למברג: 1897), שאלה קיז, דף יט.

71. יעקב רישר, שבות יעקב–שאלות ותשובות חלק ב (למברג: 1897), שאלה קיז, דף יט.

72. יעקב רישר, שבות יעקב–שאלות ותשובות חלק ב (למברג: 1897), שאלה קיז, דף יט, הדגשות אינן במקור.

73. אשרי, שו"ת ממעמקים, קנג.

74. אשרי, שו"ת ממעמקים, קנד.

75. אשרי, שו"ת ממעמקים, קנה–קנו.

76. אשרי, שו"ת ממעמקים, קנו.

77. כנראה: רצו.

78. אשרי, שו"ת ממעמקים.

Metrics

Full text views

Total number of HTML views: 0
Total number of PDF views: 0 *
Loading metrics...

Abstract views

Total abstract views: 0 *
Loading metrics...

* Views captured on Cambridge Core between <date>. This data will be updated every 24 hours.

Usage data cannot currently be displayed